מבטיפול ועד פאודה: מה הסוד של הסדרות הישראליות שכבשו את העולם

ישראל היא מדינה קטנה עם שוק טלוויזיה קטן ותקציבי הפקה שנחשבים זעירים בקנה מידה בינלאומי. ובכל זאת, בשני העשורים האחרונים הפכה הטלוויזיה הישראלית לאחד הסיפורים המפתיעים בתעשיית הבידור העולמית. סדרות ישראליות עובדו לגרסאות אמריקאיות מצליחות, הוקרנו בשירותי סטרימינג בינלאומיים והפכו לנושא שיחה בקרב צופים שלא ביקרו בישראל מעולם. בטיפול, חטופים, פאודה, שטיסל ועוד רבות אחרות פתחו את הדלת. מה עומד מאחורי ההצלחה הזו, ומה היא מלמדת אותנו על הטלוויזיה שאנחנו רואים בבית?

מהפורמט לבמה העולמית

הגל הראשון של ההצלחה הבינלאומית לא היה של הסדרות עצמן, אלא של הפורמטים. בטיפול, הדרמה שמתרחשת כמעט כולה בחדר של מטפל, עובדה לגרסה אמריקאית והגיעה בעקבותיה לעשרות מדינות. חטופים, הדרמה על שבויים שחוזרים הביתה, הייתה הבסיס לסדרה האמריקאית מולדת, שזכתה להצלחה עולמית גדולה.

המשותף לסדרות האלה הוא רעיון מרכזי חזק, שאפשר לתרגם לכל תרבות. מטפל ומטופלים, משפחה שמתמודדת עם חזרה של אדם שנעדר שנים, אלה סיפורים אוניברסליים. הישראלים, שנאלצו לעבוד בתקציבים מוגבלים, למדו לבנות דרמה סביב דמויות ודיאלוג, ולא סביב אפקטים יקרים. ודווקא זה הפך את הפורמטים שלהם לאטרקטיביים כל כך עבור מפיקים בחו״ל.

עידן הסטרימינג: הסדרות עצמן יוצאות לעולם

עם עליית שירותי הסטרימינג הבינלאומיים, השתנה המודל. במקום למכור רק את הרעיון לעיבוד, הסדרות הישראליות עצמן, בעברית ובערבית ועם כתוביות, הגיעו לקהל עולמי. פאודה, הדרמה על יחידת מסתערבים, הפכה ללהיט בינלאומי. שטיסל, הסדרה השקטה על משפחה חרדית בירושלים, צברה קהל נאמן ברחבי העולם, כולל צופים שאין להם שום קשר לעולם שהיא מתארת.

ההצלחה של שטיסל מעניינת במיוחד, משום שהיא סותרת את ההנחה שרק סדרות מתח ואקשן יכולות לעבור גבולות. סדרה איטית, אינטימית, שעוסקת באהבה, באמנות ובמשפחה, הוכיחה שגם סיפור מקומי מאוד יכול לגעת בצופים מכל מקום.

מה מייחד את הכתיבה הישראלית

מבקרים ואנשי תעשייה מצביעים על כמה מאפיינים שחוזרים בסדרות הישראליות המצליחות. הראשון הוא אותנטיות. הסדרות נכתבות לרוב על ידי אנשים שמכירים את העולם שהם מתארים מקרוב, בין אם זה שירות צבאי, טיפול נפשי או קהילה דתית. הפרטים הקטנים, השפה והדינמיקה נשמעים אמיתיים.

המאפיין השני הוא מורכבות מוסרית. הסדרות הישראליות נוטות להימנע מגיבורים חד ממדיים. הדמויות עושות טעויות, מתלבטות ומתמודדות עם מצבים שאין בהם תשובה נכונה. זה בדיוק מה שהקהל העולמי מחפש בעידן של דרמות איכות.

המאפיין השלישי הוא קצב והומור. גם בדרמות הכבדות ביותר יש רגעים של הומור ישראלי יבש, שמוסיפים אנושיות ומאזנים את המתח.

יצירתיות מתוך מגבלה

תקציב של סדרה ישראלית יכול להיות שבריר קטן מהתקציב של פרק אחד בסדרה אמריקאית גדולה. המגבלה הזו אילצה את היוצרים להיות יצירתיים. במקום סצנות פעולה מרהיבות, השקיעו בתסריט. במקום עשרות לוקיישנים, בנו דרמה שמתרחשת בכמה מקומות בודדים. במקום כוכבים בינלאומיים, בנו על שחקנים מקומיים מוכשרים, שחלקם הפכו בעקבות ההצלחה לשמות מוכרים גם בחו״ל.

גם התחרות בשוק הקטן תרמה. בישראל יש מעט ערוצים ושירותים שמזמינים דרמה, ולכן רק הרעיונות החזקים ביותר מגיעים להפקה. היוצרים יודעים שאין להם הרבה הזדמנויות, וזה מחדד את העבודה.

מה זה אומר לצופה הישראלי

עבור הצופה בבית, ההצלחה הבינלאומית שינתה כמה דברים. ראשית, יש יותר השקעה בהפקות מקומיות, משום שמפיקים יודעים שסדרה טובה יכולה להימכר גם בחו״ל. שנית, הסדרות הישראליות מגיעות היום לשירותי הסטרימינג הבינלאומיים, לצד ערוצי התקשורת המקומיים. ושלישית, יש גאווה מסוימת לראות סדרה שצולמה ברחוב שאנחנו מכירים הופכת לשיחת היום בעולם.

למי שרוצה להכיר את הטלוויזיה הישראלית לעומק, הנה כמה כיוונים:

• לצפות בגרסה המקורית של סדרה שראיתם בעיבוד אמריקאי, ולהשוות.
• לחפש דרמות ישראליות פחות מוכרות, שלא זכו לחשיפה בינלאומית אבל נחשבות מצוינות.
• לשים לב לשמות היוצרים והתסריטאים, ולעקוב אחרי העבודות הבאות שלהם.
• לצפות בסדרות תיעודיות ישראליות, תחום שגם הוא זוכה להכרה הולכת וגדלה.

האתגרים שבדרך

ההצלחה גם מציבה אתגרים. ככל שהשוק הבינלאומי חשוב יותר, יש לחץ ליצור תוכן שמתאים לקהל זר, ולעיתים זה בא על חשבון הסיפורים המקומיים מאוד, שהם בדיוק מה שעשה את הטלוויזיה הישראלית למיוחדת. בנוסף, התחרות על כישרונות ועל תקציבים גדלה, ועלויות ההפקה עולות.

יש גם ויכוח ציבורי על האופן שבו סדרות מסוימות מציגות את ישראל ואת הסכסוך, ועל השאלה אם הן משקפות את המציאות. הוויכוח הזה הוא חלק טבעי מכל יצירה שעוסקת בנושאים טעונים.

הקומדיה והדוקו: לא רק דרמה

ההצלחה הבינלאומית לא מוגבלת לדרמה. גם פורמטים של ריאליטי ושעשועונים שפותחו בישראל נמכרו למדינות רבות, ותעשיית הפורמטים הפכה לענף ייצוא של ממש. הקומדיה הישראלית, לעומת זאת, מתקשה יותר לעבור גבולות, משום שהומור תלוי מאוד בשפה ובהקשר תרבותי. ובכל זאת, יש קומדיות ישראליות שעובדו בהצלחה לגרסאות מקומיות בחו״ל, כשהיוצרים הבינלאומיים לקחו את המבנה ואת הדמויות והתאימו את הבדיחות לקהל שלהם.

גם הקולנוע והסרטים התיעודיים הישראליים זוכים לחשיפה בפסטיבלים בעולם, ולא פעם מגיעים גם לשירותי הסטרימינג. הצופה הישראלי שרוצה להכיר את מגוון היצירה המקומית ימצא היום יותר אפשרויות מאי פעם, לצד הלהיטים המוכרים.

בשורה התחתונה

הסיפור של הטלוויזיה הישראלית הוא סיפור על כוחו של רעיון טוב, על דמויות אמיתיות ועל יצירתיות שנולדת מתוך מגבלה. הוא מראה שאין צורך בתקציב של אולפן הוליוודי כדי לרתק קהל עולמי, אלא בכתיבה כנה ובאומץ לספר סיפורים מקומיים. ובפעם הבאה שתתלבטו מה לראות הערב, אולי כדאי להתחיל דווקא מהמדף הישראלי.